Аннотация: Ивритская версия рассказа "Здесь слишком жарко!" Пока это именно перевод. Текст нуждается в серьезной доработке. Но тем не менее, ивритская версия есть. Буду рад замечаниям знатоков иврита и особенно-носителей языка.
כאן חם, חם מדי!- כל הזמן אמר סלאבה,- ניתן להתרגל, להיכנע, לקבל.... אך לאהוב-לעולם לא! הכל פה זר ולעולם לא יהיה בשבילנו קרוב.
חיים עוברים פה סתם. יש לי הרגשה כאילו ולא חייתי כל השנים אלה. ... הרי הייתי פה בצבא וראיתי הרבה... אך אין חיים וואין מה לשכזר! עבודה-חשבונות, חשבונות-עבודה וזהו... ומלחמה כל הזמן. גם בתוך וגם בחוץ. אתה לא חי, אתה סורד כל הזמן! אם אין מלחמה עכשיו היא תהיה אחר כך , שם אתה אוייב ופה אתה זר. ששון אחד- שכולם פה יהודים. אך מה יש לי מזה שכולם פה יהודים?!
רותח בגלל היין ורגשות סלבה פתח לנו את נפשתו . אנחנו כולם הקשיבו לו בדום ללא הפרעה ואף אחד מאיתנו לא גינה אותו- רוצה לעזוב-תאזוב. כי הרי אנחנו חיים במדינה חופשית אתה לא ראשון ולא אחרון שאוזב. סלבה היה שונה מכולם בכך שאזב עם הרבה רעש... עם יותר מדי רעש, כאילו היה מתבייש ממשהו וכל הזמן הרגיש צורך להצדיק את אזיבתו מפני עצמו או, אולי, מפני כולנו.
כולם אחרים אזבו בשקט ואם דיברו לגבי הגירה, אז מעט מאוד: הגשנו מסמכים לשגרירות של קנדה, מחכים להרשאת כניסה, קנינן כרטיסי טיסה...
עכשיו הזמן כאשר אנחנו היינו כאילו גוף אחד נראה לי רחוק כמו יוון העתיק למרות שמאז עבר רק 17 שנה... רק... בשביל חי האנושות זהו שניות ספורות או אפילו פחות מזה.
אך בשביל חי של אדם בודד - זהי תקופה שלמה. תוך זמן הזה הספיק להופיעה דור חדש, להתגבר ולהחליף את קודמים לו. הם לו דומים לקודמים שלהם. חיים אחרים...
בעבור 17 שנה האלה מחברים שהיו כמעט ולא נשאר אף אחד.
בהתחלה היינו "אנחנו". זה אחר כך החבורה שלנו התפצלה ל"שלנו" ו "לא שלנו", על מוצלחים ולוזרים, ומאוחר יותר על אלה שאזבו ואלה, שנשארו.
הראשון שנפרד מאיתנו היה סטאס- בחור הכי שקט ולא מובהק בנינו. הוא לא פיספס אף פגישה שלנו והיה יחיד שאף פעם לא השתכר
הוא דיבר מעט מאוד ובכל מצב היה רציני. זה אחרון היה לסיבה של צחוקים רבים שסטס זכה . הוא היה תלמיד טוב ועבד כמו כולנו באותו תקופה בכל עבודה ובזמן הפנוי מלימודים.
סטס התגייס לצבא אחרי שסיים את לימודיו באוניברסיטה. אחרי שירות בסדיר הוא חתם על קבע ונשאר בצבא.
עכשיו הוא כבר סגן אלוף . סטס השתלב טוב בחיים החדשים נהנה ממשפחתו וגידל שלושה ילדים. אני כבר לא זוכר מתי סטס הפסיק להגיעה למפגשים שלנו . מדי פעם הזכרנו אותו אך הוא היה כבר לא בקשר איתנו.
יגור התגייס למשטרה אחרי שלא מצה עבודה כאשר השתחרר מצבא ומיכאל, שהלך בעיקבתיו משרת עכשיו כקצין בשב"ס.
עם השניים אנחנו גם מזמן איבדנו קשר, למרות שכאשר נפגשנו דיברנו כידידים טובים. אך בזה קשר שלנו הסתיים.
הראשונים ש עזבו את הארץ היו פליקס ופאינה. הם הכירו אחד את השניה במפגשים שלנו כאשר עוד למדו באוניברסיטה. פאינה הייתה בחורה צנועה ושקטה לא מוכשרת במיוחד ופליקס להפך- פעיל וראש יהודי כמו שאמרה אמו.. הוא מהר מאוד קיבל תואר שני ואחר כך באותו מהירות זכה לתואר דוקטור. אחרי דוקטורט פליקס מצא עבודה בארה"ב ויחד עם פאינה הם עזבו לשם. כל טענות שךל קרובי משפחה וחברים פליקס דחה בתוקף: הם אוהבים את ישראלולא יכולים בלעדיו. הם יעבדו קצת בארה"ב וחוזריןם חזרה .
אך שנים עברו ופליקס עם פאינה לא באו אפילו בשביל לבקר הורים. יש הרבה עבודה אין זמן, כל פעם אמר פליקס בטלפון. בנתיים הם קנו בית במדינת קליפורניה ואחר כך החליפו אותו למרווח יותר. באמריקה נלדו להם ילדים אשר הלכו בגן ילדים של קהילה היהודית ואחר כך למדו בבית ספר יהודי.
פליקס חזר לתשובה אך לא עד כדי כך בשביל להקדיש את כטולו ללימודי יהדות. אך הוא אוהב לבקר בבית הכנסת ולשמור שבת.
אדיק ואלה להפך לא הרגישו אמפטיה גדולה כלפי חיים פה ומהתחלה חיפשו את דרכם לקנדה, או, ליתר דיוק חפרו אותו כמו מארה בסלע. בלימודים הם לא הצליחו: אדיק עזב אוניברסיטה אחרי שנה וחצי , אלה למדה שנה יותר ועזבה כאשר נולד להם בן הבחור. עבור אדיק לימודים אקדמיים היו מיותרים הוא היה אדם משכיל ומוכשר מאוד בכל מקצעות הלא קשורות לאקדמיה החל מספרות ועד לנגר. כשרונות במקצעות הללו נתנו לו פרנסה מכובדת את הפרופסורים באוניברסיטה הוא קרה "בטלנים שיודעים רק ללמד אלה כמוהם ולשבות".
הוא עבד כרתח, טבח, ונגר קיבל משכורת טובה אך היה ברוגז בגלל שמשכורת שלו היה קטן מדי יחסית למדינות רווחיות יותר ומיסים גבוהים מדי.
בסופו של דבר אדיק ואלה סיימו קורסים של מתכנתים מצאו עבודה בחברה גדולה ואחרי שצברו נסיון מהר מאוד התיישבו בקנדה.
מדי פעם אנו מדברים דרך הסקייף. בזמן הסיחה אלה, שהיא רגשית יותר מספרת על הנוסטלגיה שלה על ישראל , אומרת ש שוכחת עברית ובשביל לא לשכוח בכלל מלמדת לעברית את ילדיה. כנראה היא מצליחה ללמד אותם כי פעם ילדיה שירו לנו שירים ישראלים.
לא הצליח בחיים גם יגור למרות שבלשכת הגיוס הוא התנדב לקרבי. הוא שירת באחת יחידות המובחרות של צ"ל, היה בלבנון ובעזה ובכלל איפה שלא היה..
פעמים הוא היה פצועה והגיעה לדרגה של קצין. בפיקוד הציעו לו להשאר בקבע והבטיחו שירות עתידי במשרד הביטחון. יגור חתם אך בסופו של דבר השאירו אותו בלבנון. אז הוא התקצב וכתב מכתב התפטרותו.
אולי דווקא אז התחיל התנקרותו מישראל. אחרי שהתפטר מצבא איגור תיכנן תחילה לסיים את לימודיו באוניברסיטה אך מהר מאוד עזב ואז התחיל עבודתו בחברות אבטחה אך לא נשאר הרבה זמן באותו מקום..
כאשר התאספנו הוא קילל סדר בחברה הישראלית וישראל עצמה. "מדינת חרא"! נהג להגיד יגור
. באבוינים" כפי שהוא קרה ילידי הארץ"הרגיז אותו . בעצם הרגיז אותו הכל: טימטום וחוצפה של ילידי הארץ,
,בגדנות של הרוסים ובכלל מזרח המסריח לפי דבריו. להתווכח איתו באותו רגעים היה מסוכן מילה אחת של התנגדות גרמה לו לעצבנות ו תוקפנות מופרזת. ברגעים כאלה הוא שבר כל דבר מה שהיה במרחק השגתו.
בסופו של דבר הוא חזר ל סנקט פטרסבורג לגוריו ושם התקבל לעבודה לדודתו - איש עסקים בתור שומר ראש. בישראל נשארה חברתו "רוסיה" שבאה עם הוריה מאוזבקיסטן. הבחורה זאת עבדה בספריה של האוניברסיטה כבר הרבה שנים, קיבלה קביעות ולהחליף עורך חיים רגיל ומסודר לחיים בסנקט-פטרסבורג קנופייתי לפי דבריה לא רצתה.
איגור חזר לבד. לא עבר אפילו שנה והוא כבר עיבד כמה אצבעות ביד ועין אחד. הוא בעצמו כתב שבסילבסטר פתח בקבוק שמפניה וזה התפוצץ ביד שלו. אחרי זה הוא כתב לנו שהתחתן ועוד אחרי זמן מה בכלל נעלם. כל נסיונות ליצור איתו קשר נכשלו: איגור או שלא עונה לטלפונים, או שאמר בקצרה שעסוק וניתק את הסיחה.
. לאט-לאט הקשר שלנו הסתיים לגמרה.
בעצם הכל התחיל מאלקסי- בחור נמוך עם ראש גדול
במציות זה היה בחור אשר ידע מה הוא רוצה מהחיים. באוניברסיטה הוא למד מקצועה מבוקש באותו עת- ביוטכנולוגיה או ביוכימיה... אחרי לימודים באוניברסיטה הוא התקבל למפעל גדול של תרופות ועובד שם עד היום בתור מהנדס.
דווקה הוא סיווג את כולנו למוצלחים ולוזרים
אנו נפרדנו ממנו אחרי פעם אחד, כאשר הוא, אחרי ששטה התחיל לגנות
את סלבה.
-הנה, עוד אחד שלא יודע מה לעשות עם החיים שלו! - אמר אלקסי אחרי נאום ארוך על הצלחה בחיים ואנשים אשר לא מסוגלים לזכות בהצלחה משום שחיים "לא נכון", כדבריו וכדוגמה לכך הצביעה על סלבה. הוא חייך על סלבה בזילזול.
סלבה, אשר ישב עם גיטרה שם אותה בצד ותפס את אלקסי.
-תוריג ידיים שלך!-צרך אלקסי
בקושי אנו הרגיעו את סבה ומאז אלקסי לא בא יותר למפגשים שלנו.
אולם, הזכרנו אותו לפעמים כי זה הוא שחילק את כולנו לאלה שהצליחו והשתלבו לחיים החדשים או שעזבו למדינות יותר מוצלחות משלנו, ולאלה שכשלו ושלא היה להם עבודה יוקרתית, משכורת טובה ואשר נשארו כאן לצמיתות.
ואולי זה לא אלקסי עשה גבול הזה, אולי הוא רק הבחין אותו כי תמיד היה בחור מבריק והבחין הכל.
וסלבה לעומתו היה נשמה של החבורה שלנו. הכרנו אותו בקיבוץ איפה שגרנו אז כאשר למדנו עברית והיינו סטודנטים. זה היה תוכנית מיוחד לסטודנטים וצעירים.
סלבה היה הכי מבוגר בין כולנו- אז היה לו כבר 25. באותו זמן זה היה נוער גבוה מחייך תמיד עם גיטרה ותיק גב. הוא לקח איתו גיטרה בכל מקום איפה שהיינו: בהרים, לכינרת, למדבר יהדה ולאילת. יחד עם גיטרה הוא הלך בין הרי יהודה ובערב, באיזהשהו קיבוץ נתן לנו קונצרט על המרפסת של מסעדה קיבוצית או בחוף ים המלח ושיר לנו שירים שכתב לבד.
ועכשיו הנפש שלנו כאילו נפרד מכולנו. מכל חבורה שלנו נשארו רק כמה זוגות ועוד שלושתינו רווקים משוכנעים.
בוריס-התייר, כפי שאנו אומרים עליו היה כבר בכל מקום בעולם או כמעט בכל מקום. הוא חי בשביל טיולים שלו, בשביל זה הוא עובד. אם אין לא כסף בשביל טיול אקזוטי לאנשהו דרום אמריקה, למשל, הוא לוקח הלוואות ואחר כך משלם און לפעמים משך שנים.
ויקטור חולה על בודיזם. הוא תמיד היה בשבילנו סמל של רוחניות ו... אקזוטיקה.
למה אתה לא עוזב?, שעל אותי פעם אדוארד לפני שעזב בעצמו.
אתה תמות פה!
אני מזמן כבר עזבתי בלי לזוז בחלל- עניתי לו.
אדוארד הסתכל עלי עם הבנה בעיניים שלו וכפי שנראה לי עם
אחר כך אנו אף פעם לא חזרנו לסיחה זאת.
זה היה לפני נסיעתו עם אלה לקנדה.
סלבה ניסה , באמת ניסה לאהוב את ישראל אך לא הצליח.
על ידי רבים הוא נחשב כי כשלן כי באוניברסיטה למד לא מה שאהב כי לא קיבל מספיק נקודות בפסיכומטרי והלך ללמוד שם איפה שהיה לו מספיק.
אחר כך הוא כל הזמן יותר ויותר הצטאר על כך שלומד בכלל לא מה שאוהב וחיים לא כמו שהוא שאף...
עם בחורה שסלאבה יצאה די הרבה זמן ואפילו רוצה להתחתן איתה בסוף הוא התפרד.
היו לו בחורות גם אחר כך אך עם אף אחת הוא כבר לא רוצה לבנות משהו רציני.
"אצלן הכל קשור רק לשאלה אחת: "איך אתה מתכוון לפרנס את משפחה?"-אמר סלאבה ברגישות.
הוא לא סיים את האוניברסיטה עבד בכל מקום החל ממפעל ועד לאבטחה ובימי חופש כתב מוזיקה לשירים שלו.
הוא תיכנן להציאה דיסק עם השירים שלו אך כל הזמן משהו לא הסתדר אצלו: הכסף היה חסר לו באופן מתמיד וסטודיו שהוא פנה עליכם לא גילו ענין לשירים שלו.
סלאבה קיווה למצואה מעריכים אמיתיים לכשרונות שלו אך שנים חלפו וחוץ מאיתנו אף אחד לא התענין בו. אולאי פשוט לא היה לו מזל?
כל נסיונות לדבר איתו על צורך של עבודה קבועה ומשפחה הוא ניתק מיד: "בשביל לחיות לא חסר לי. בשבילי חשוב רק מוזיקה. וכל השאר -לא חשוב"
לנגן ולשיר במסעדות הוא סירב בתוקף: סלאבה תמיד התעצבן כאשר אנשים אכלו ושתו בזמן שהוא ניגן.
כך זה היה.
ואחר כך משהו נשבר בו פתאום והוא הפך לאישיות אחר למרה.
אם לפני זה הוא עוד אישהו הסתדר עם החיים סביבו אז חל בו ניכור מוחלט.
הפעם הוא הודיעה לנו שעוזב לקנדה
היינו בהלם: מה הוא יעשה שם?! אין לו מקצועה ולא כסף. על מה הוא יסתמך? אך סלאבה היה בלתי-מתחרט בהחלטתו וזמן קצר אחרי הודעה זאת הוא באמת עזב לקנדה. שם הוא היה בערך חודשיים ואז חזר והודיעה לנו שהתחתן בקנדה ועכשיו הוא טס לשם לצמיתות. בישראל הוא חזר רק בשביל לאסוף דברים ומסמכים ולהגיד שלום לחברים. בפגישה אחרונה שלנו הוא שיגר נאום להיט שלו: -"נמאס לי ממאבק, כל הזמן להוכיח משהו לכולם! בשביל מה? אנחנו לא נשנה כאן כלום ובכלל למדינה זאת אין עתיד."
הוא אמר הרבה פעמים משפט הזה: "אין עתיד"., כאילו מילים האלה הצדיקו אותו.
אף אחד לא התווכח איתו ובפעם הראשונה הוא היה נפרד מאיתנו.
אחר כך לא ראיתי אותו יותרץ אישתו של םלאבה הייתה מבוגרת ממנו בשבע שנים אם לא יותר עם אופי קשוח. היא החזיקה אותו כל הזמן על ידה קינה אותו לכל דבר ביום ובלילה אך סלאבה התאפק וסבל הכל כי בלעדיה היה לו אין מה לעשות בקנדה.
בסוף הוא התגרש ממנה והתחתן עד פעמים או שלוש. הוא לא בקשר איתנו. ולפי שמועות סלאבה מנגן במסעדות ומרוצה מהחיים החדשים שלו.